טיול שורשים

טיול שורשים
צילום תמונות: טל אבן

סיטרואן C3 פוגשת את אבותיה

טל אבן | 24/02/21

הייתה זו שבת שמשית אך קרה, כשצפון הארץ עטה שמיכה לבנה. הערתי את ה-C3 הקטנה בלחיצה קלה על כפתור ה- start.

"היום נפגוש את סבתא ואת סבתא רבא" לחשתי לעברה, "הסתיים הסגר לעת עתה. ניתן יהיה גם להתחבק איתן".

"C'est tres formidable!" השיבה הצרפתייה הצעירה בהתלהבות, ורמת ההתרגשות ברכב גאתה, ככל שמערכת הניווט במסך המולטימדיה שבה, הראתה שאנו מתקרבים לכפר כאוכב שבגליל המערבי.

---

סיטרואן 2CV , המכונה גם "דה-שבו" (שמשמעותו "שני סוסים" בצרפתית) או בקיצור "דשבו", יוצר על ידי היצרן בין השנים 1948 ועד לשנת 1990, עם יותר מ-3.8 מיליוני יחידות שנמכרו ברחבי העולם. בצה"ל שימש הדה-שבו קצינים, וזכה לכינוי המעליב "פחנוע".

לרכב מנוע קדמי מקורר אוויר, ולו היו תצורות הנעה מגוונות (קדמית או כפולה), תצורות מרכב רבות (2 דלתות קופה, 4 דלתות, 5 דלתות וגם צורת ואן קטן) ומנועים שונים, מ-375 סמ"ק שהפיק 9 כוחות סוס בלבד ועד ל-602 סמ"ק, שם נאמד הכוח ב-29 כוחות סוסים צרפתיים אציליים. 

מהלך המתלים המכובד ויכולת הספיגה שלהם תוכננו כדי להעניק נסיעה רכה ונעימה ואפילו לאפשר יכולת תנועה בשטח קל; "עם 4 מתלים עצמאיים" כתוב בקטלוג היבואן בפינת הנוסטלגיה, "הדה-שבו היה נוח עד כדי כך, שהיה מסוגל להסיע סלסלת ביצים בשדה חרוש מבלי לשבור אותן בדרך".

החזון שעמד מאחורי תכנון הדה-שבו דיבר על רכב זול ופשוט לאחזקה ולתפעול, רכב קל משקל ובעל צריכת דלק מעולה (ואכן, בימיו הטובים צרך כ-3 ליטרים של דלק בלבד לכל מאה ק"מ של נסועה).

הרכב שימש איכרים צרפתיים רבים, שהיוו חלק נכבד מהאוכלוסייה בצרפת בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, כשאלה החליפו את סוסיהם בדה-שבו, שם גובה המרכב, הצמיגים הצרים ויכולת התמרון אפשרו להם לעבוד איתו ממש כתחליף לרכב חקלאי בשדות, באדמות לא מעובדות ובשטח לא סלול.

---

בכניסה לכפר חיכה לנו סלימאן עם הדה-שבו בציר 79' שברשותו. הוא מביט בה במבט אוהב, בוחן כל קימור שוב ושוב, ונראה שהדה-שבו בת ה-42 מביטה בו באותו האופן בחזרה, דרך פנסיה הבולטים.

הדה-שבו של סלימאן, בגוונים של קרם וחום שהחליפו את צבע הבורדו הכהה שעטף אותה במקור, משופצת באופן מעורר התפעלות, מבריקה ונוצצת, ומעוררת עניין רב בקרב עוברי האורח, בכל מקום אליו אנו מגיעים.

"גדלתי עם דה-שבו כל חיי" מספר סלימאן, שהינו הבעלים הגאים של הרכב כבר משנת 1996, וחבר מועדון דה-שבו בישראל מאז.

הוא יודע גם לספר שהרכב מסתובב כל השנים על הכבישים, היה בטיולים רבים בארץ וגם בחו"ל. "הייתי עם הרכב בטיול מדן ועד אילת, וגם נסעתי איתו לפטרה ולרבת עמון שבירדן בלי שום בעיה. זה התחביב שלי שאני לא יכול לוותר עליו. זו האהבה שלי" הוא מוסיף.

ליד הדה-שבו עומדת הנכדה/ נינה – ה- C3. גם היא מלאת אופי, כפי שהוא מוגדר בעידן המוטורי המודרני.

היא מובחנת מעדר המכוניות שעל הכביש. בצבעים העזים, בשילוב עם הגג השחור, בעיצוב העליז והצעיר, בחלוקת שלל הפנסים בחזית, בקוביות שמעטרות את דלתותיה. גם המשטחים השחורים שבפגושים וסביב בתי הגלגלים, המשולבים בכחול-תכלת-טורקיז הבוהק של רכב ההדגמה, יוצרים עניין לא מבוטל על הכבישים.

כשהן עומדות להן בשמש, כתף אל כתף, ניתן להבחין עד כמה השתנתה ההגדרה הבסיסית של הרכב הקטן והעממי, ה"סופר מיני" כפי שהוא מכונה בדורות האחרונים.

למרות שמימדי האדם הממוצע לא השתנו לאורך השנים (בטח לא מאז שהוגדר האדם ההומו-ספיאנס), הייתה התקדמות רבה בדורות הרכב הללו, ולא רק בפילוסופיית העיצוב ובטכנולוגיה שפוקדת את תאי הנוסעים (הרי בנושא אבזור ובטיחות אין באמת מקום להשוואה), אלא גם במימדים הפיזיים ובמשקלים.

אורכה של הדה-שבו, במהדורתה הקלאסית, הוא 3.86 מ'. הרוחב עומד על 1.48 מ', אולי כדי לאפשר לנהג לפתוח את החלון הימני הידני ללא מאמץ. הדה-שבו מיתמר ל-1.60 מ', ויחד עם חלונות ענקיים, גג שנפתח כולו וקורות דקיקות, התחושה בנהיגה קרובה מאד לרכב קבריו.

משקלה של הסיטרואן הוותיקה עומד על כ- 600 ק"ג בלבד. בסיס גלגלים בן 2.40 מ' מבשר על כך שליושבים מאחור, במיוחד אם הם ארוכי רגליים, לא צפויה חוויה מרווחת במיוחד.

לעומתה, ה-C3 ארוכה יותר ב-14 ס"מ (ומרחק הסרנים צמח באותו המרחק בדיוק), רחבה בכ-27 ס"מ ונמוכה ב- 11 ס"מ.

נפח המנוע ומשקל הרכב צמחו שניהם כמעט פי 2, מספר הסוסים שהמנוע מפיק גדל פי ארבעה, למנוע נוסף מגדש טורבו ותיבת ארבעת ההילוכים הידנית הלא-מאד-פשוטה-לתפעול, הוחלפה בתיבה אוטומטית בת 6 הילוכים קדמיים מבית אייסין.       

עם זאת, כפי שיש במשפחות הכי טובות משהו ש"רץ בין הדורות", משהו שקשור ל-DNA  הבסיסי, כך נושא הנוחות במכוניות מבית סיטרואן ופיז'ו. הרכות והנוחות של המושבים בהן מתאפיינת הדה-שבו, עברה בתורשה אל הדורות קדימה. זה היה בסיטרואן AX שהיתה לי פעם, מודל 90'. זה עבר גם אל ה-C3 העכשווית, כשבזו האחרונה המושבים תוכננו מחדש והם מרווחים מאד ומהנוחים ביותר בהם נתקלנו, גם במכוניות יקרות בהרבה.

המפגש המרגש כלל גם קרואסונים מאד מיוחדים שצעקו פטיסרי פריזאי, כאן מביתThe good bread bakery, מוסד שהוא שם דבר באזור מעלות תרשיחא, להם דאג לנו דוד, הבעלים הגאה של סבתא רבא, אותה נפגוש בהמשך, וכן, דווקא קרואסונים ולא שום דבר אחר, בכל זאת במפגש צרפתיות עסקינן.

לאחר סשן של צילומים משותפים של הבנות לבית סיטרואן, נפרדנו מסלימאן ומזוגתו המוטורית המיוחדת, שרמזה לנו שבגילה המופלג היא זקוקה לתנומת שעת אחר-הצהריים קלה. אלה נעלמו אל עבר האופק, כשברקע מתנגן שנסון מפי אדית פיאף.

את פעמינו שמנו כעת לכיוון כפר ורדים, שם מתגוררת סבתא רבא השייכת לדוד, דה שבו בציר 61'. במהלך 60 שנותיה החליפה תריסר בעלים וגמעה מספר לא ידוע של קילומטרים, בכל זאת, כנראה שכנו בקרבה מספר מנועים ולא מעט חלקים הוחלפו על שלדתה הקשישה.

את המנוע המקורי שהיה בנפח 425 סמ"ק, שבימים יפים הפיק לא פחות מ-12 כוחות סוס, החליף גם כאן מנוע 602 סמ"ק.

לפני כ-5 שנים, איתר דוד את הרכב לאחר שנים שזה לא היה בשימוש, והיה במצב מוזנח למדי.

לאחר עבודת שיפוץ מקיפה, הגיע הרגע המרגש, והמנוע בדה-שבו הזו הניע בקול תרועה.

חלקים שופצו, מכלולים הוחלפו, וקשישא חזרה לנוע על כבישי ישראל.

"זה כרוך במספר ניסיונות" דוד התנצל, כשניסה להניע את הדה-שבו שלו בחניית הבית. "בסוף היא תניע כמו גדולה". וכך היה. לאחר דקותיים של ניסיונות, המנוע התעורר בקול תרועה גדול.

המתנע חשמלי, בכפתור, ולא נדרשה ההתנעה הקדמית עם המנואלה המפורסמת.

בנסיעה מאחורי הדה-שבו, ניתן להבחין בפעולת מתלים עם רכינת צד אין סופית של המרכב בפניות. לא צריך להיות מבין גדול כדי להבחין שהמתלים נועדו כדי לייצר נוחות, לשכך כל מפגע, ולדלג מעל לכל מכשול, ולא כדי לתקוף פניה אחר פניה, וזה חלק מהקסם של הדה-שבו.

לאחר זמן מה אני תופס את עמדת הנהג. חגורת בטיחות- אין. גם לא שום דבר מעבר להגה דקיק אך עצום מימדים, כמה ידיות וכפתורים וידית הילוכים גדולה שיוצאת מכיוון הדש בורד.

"קלאץ', ידית שמאלה ולמעלה זה רוורס. לא הילוך ראשון כפי שאנחנו רגילים" דוד מסביר. "הראשון ברכב הוא שמאלה ולמטה, היכן ששוכן הילוך שני בדרך כלל, וכך הלאה" הוא ממשיך. לפני שאני משלב הילוך, אני מביט סביב.

סביבת הנהג, הגג המופשל מעל, מראה המושבים והדלתות. חיוך גדול כובש אותי. כמה מיוחדת החוויה הזו הולכת להיות.

אני משלב לראשון, נותן גז. לוקח מעט זמן עד שהמנוע מרים טורים. משחרר קלאץ' ויוצא לדרך. משלב לשני. העסק מגמגם. אולי זה הילוך רביעי? קלאץ'. טורים צונחים. המנוע נדם. לחיצה על כפתור המתנע הירוק. ניסיון ראשון, שני, שלישי. לא מניע. ברביעי זה עובד.

הרבה גז, הרבה רעש, תחילת תנועה ושילוב לשני. עוברי אורח מביטים לעברי. אלה עם שיער השיבה מחייכים. הם מבינים את החוויה שאני חווה כעת. העסק צועק בסוף הילוך שני. מעביר לשלישי. למרות כל הדרמה הרועשת, המהירות עומדת על קרוב ל-40 קמ"ש.

החיוך אצלי לא מצליח להימחק.

"כמה זמן לוקח להגיע בדה-שבו מאפס ל-60 קמ"ש?- יממה אחת!" היתה הבדיחה שסופרה לאורך שנים על חשבון הדה-שבו.

המהירות הסופית של הרכב הייתה 64 קמ"ש בדגמים הראשונים, ועד ל-115 קמ"ש באחרונים. וכן, להגיע למהירויות כאלה לוקח זמן והרבה מאד סבלנות. ועדיין, כמה כיף ניתן להשיג במינימום מהירות ובמקסימום אותנטיות.

ההגה פה לא נעזר בשום תגבור. למען האמת, הוא בקושי מסתובב. הבלמים בקושי בולמים. התרגלנו לחיים קלים למדי במכוניות המודרניות.

פנייה אחרונה בדרך לחנייה, ודלת הנהג נפתחת לרווחה. זה לא היה צפוי. אם הייתה חגורה הייתי משתמש בה, אבל אין. מנסה להחזיק את ההגה הקשה הזה ביד אחת ובשנייה מחפש את הדלת על מנת לטרוק אותה באופן מוצלח יותר הפעם. הגענו לחנייה. זו הייתה חוויה כל כך מרעננת בעולם המוטורי שלנו, בו המחשבים עושים כמעט הכל עבורנו. במכוניות המודרניות הכל עובד. הכל קל. הכל סטרילי.

---

בחזרה מהצפון, ה-C3  פינקה אותי. מושביה סופר נוחים כאמור, המנוע בן 3 צילינדרים בנפח 1.2 ל' מפיק 110 כוחות סוס, ויחד עם מגדש טורבו ותיבת הילוכים יעילה (6 הילוכים), יוצר ביצועים מצוינים והרכב משייט בקלילות השייכת לרכבים גדולים ויקרים ממנו. הנסיעה שקטה ונעימה, רמת NVH טובה כך שאפילו רעש שלושת הצילינדרים כמעט ואינו נשמע, מערכת המולטימדיה יעילה עם איכות שמע מצוינת. ויש קישוריות לנייד.    

יש פה בקרת אקלים יעילה, מערכות בטיחות (בגרסה זו אפילו זיהוי עצמים בשטח מת במראות הצד, ואורות גבוהים אוטומטיים), הגה כוח ובלמים מצוינים. המושבים מאחור נוחים וגם תא המטען פונקציונלי.

אין ספק, בכלי רכב מודרניים ניתנת חוויה מפנקת של נהיגה קלה למדי, לא מעייפת וללא דרמות מיוחדות, ובסיטרואן הקטנה והמודרנית הזו מתקבלת גם רמת נוחות מהמעולות שבנמצא, לצד מראה משובב נפש. 

עדיין, נסיעה קצרה רוויית דרמות ונטולת מהירות בדה-שבו ההיא, זו שחגגה 6 שנים בתקופת מלחמת ששת הימים, גרמה לי לפתע להתגעגע למכוניות ההן, בלי הבוטוקס ובלי הסיליקון. אלה שהיו פעם. אלה עם הקוקו והסרפן.

אני תוהה ובאמת מעניין, אם גם בעוד 60 שנים, יהיה איזשהו אספן ענתיקות שיחזיק רכב מבציר 2021, עליו יסתכל במבט אוהב, וילטף אותו מעדנות תוך שהוא מסיר ממנו מעט אבק עם סמרטוט.

 

----

תודות

תודה לסלימאן אבו אלהיגא מכפר כאוכב ולדוד אור מכפר ורדים, שאירחו אותי כיד המלך, הגיעו עם הדה-שבו שלהם ועשו לי חגיגת שבת מיוחדת במינה.